top of page

Anti-Semitism -- My Loathed Origins -- How I Live Despite the Many Traumas

Updated: Apr 2



A man with a face mask

(Hebrew Translation by Mr. Mandoela Svarl. English version, below)


אנטישמיות- המקור השורשי לפי דורות אבותיי והמאוס ביותר שלי כיהודי. איך אני חי למרות הטראומות:


איך דורות קודמים משפיעים על השקפת עולמי מתוך מציאות של משפחה שעברה את השואה. למרות שאני לא מרגיש יהודי. ויהודי במקרה.


אני לא ביקשתי להיות יהודי. אף אדם לא ביקש להיוולד יהודי ולקבל יחס נחות ויחס שמלא בשנאה ממדינות אנטישמיות רק בגלל עצם זה שנולד יהודי. לא ציפיתי מעצמי להאמין באלוהי היהודים ולא ציפיתי ללכת כל חיי על פי המסורת היהודית המאמינה באלוהים אחד.



לעולם לא אהבתי להגיד "אמן" לאחר תפילה מסוימת. אף פעם לא הייתי אסיר תודה לגזענות שהופנתה כלפיי רק בגלל שאני שייך לדורות קודמים של יהודים שמשפחתם הוא "שטיין". אף פעם לא הרגתי אף אדם. שלא לדבר על ישוע. לא מעוניין בסטריאוטיפים שלילים בקשר לאף אמונה.


ועדיין, מקורותיי המשפחתיים עברו את השואה. סבא רבא שלי איבד את כל משפחתו בפשעי השואה האיומים שנעשו נגד היהודים. אילולא התקופה של השואה לא הייתי נולד. זה קרה רק בגלל שהוא רצה להקים משפחה חדשה למרות שאיבד חלק מילדיו בשואה. אלמלא הוא לא הייתי כותב לכם מאמרי פילוסופיה.


מורשת שהתבססה על ידי רצח עם


הקיום שלי קשור לתמיד לחלק המכוער ביותר בהיסטוריה האנושית. האירוניה היא בלתי נמנעת: אני תוצר של רצח העם עצמו שביקש למחוק את עמי. אולי תופתעו להבין עד כמה מותם של אחרים מאפשר גם לידתם של אנשים אחרים. מאחר ובזכות רצח משפחתו של סבא רבא שלי נולדתי. לולא דבר כזה היה קורה. הוא היה נשאר עם אותם הילדים שחוסלו.


ולכן אל תצפו ממני להתנצל בנוגע לרצח משפחתו הקודמת של הסבא רבא הזה שהיה לי. זהו בלוג פילוסופיה, והרציונל חסר רחמים גם כלפי המציאות וגם כלפי הפילוסופים עצמם.


חנוך הירשביין איבד את כל משפחתו במהלך השואה. לו היה נכנע לייאוש, לא הייתי קיים. אבל הוא בחר לבנות בית מחדש, להתריס מול אלה שביקשו לכבות את השושלת שלנו. באופן כוללני ולא מכוון, אדולף היטלר יצר את שבט רובינשטיין, יחד עם אינספור משפחות ושבטים אחרים.


ההבנה לגבי העובדה שנולדתי היא עמוקה מאוד ומטרידה עוד יותר. עצם הידיעה שדורות קודמים שלי עברו באפלה וחושך מתמשך. גרם לי להרגיש מחוסן יותר. מעצם זה שמתו אנשים ועל כל אלו נוצרו חיים חדשים של מיליוני יהודים תחת הרוע הזה.


האנטישמיות, שיצרה כתם שחור ביותר על האנושות, עיצבה את המסע של השבט שלי בדרך טרגית ומתריסה כאחד. הדחף של אבות אבותיי לחפש מקלט במזרח התיכון, לבנות מחדש סימן קין תחת חיים שהותירו אותם עם לב מרוסק, הצורך להתמודד עם מצוקה של נחישות בלתי נתפסת להישרדות בעולם גזעני שכפה מציאות קשה וכואבת כל כך על עמי. תחת סימן של קין על עמי. ואנחנו ואני ביניהם הוכרחנו להתנהג אחרת.


אולי אני לא מאמץ את התווית "יהודי" בגלל השקפת עולמי החילונית, אבל אני לא יכול להכחיש את ההשפעה שיש למורשת זו על קיומי. זו מורשת שזורה בסבל וחוסן, התרסה ותקווה. הכל כדי שאני ואחרים יוכלו לחיות ולהיברא. זה אחת הסיבות שאני מסרב להיכנע לייאוש ולבידוד שנכפה על ידי המגבלות והאמונות בעניין העם הנבחר. שנכפו עלי מדורותי הקודמים.


כמו סבתא רבא שלי שאיבדה את ראייתה עקב האלימות שהייתה בשואה כלפי היהודים, אני נושא בתוך הגנים שלי את הצלקות הנפשיות שהותירו בי הטראומות של אבות אבותיי. אתגרי בריאות הנפש מהדהדים לאורך דורות, לוחשים תזכורות לפצעים שנגרמו לנו, מה שמוביל להבנה שההשפעה של התעללות היא ארוכת דורות וגדולה מאדם אחד או מעטים -- אבל היא גם משפיעה על אלה שעדיין לא נולדו.


למרות זאת, אני מוצא נחמה בכוח שאבות אבותיי הפגינו, בסירובם להיכנע לייאוש. הדרך שלי כמו יהודים אחרים, מאותגרת על ידי סימון שניתן בהשפעת דורות קודמים.


האישה שאני מחשיב ליריבה של חיי לקחה חלק מהותי בהובלתי לבדידות והתבוננות. אבל אפילו אנטגוניסטים, בין אם הם מרושעים או רק מאתגרים, יכולים לזרז צמיחה בלתי צפויה. הם מאלצים אותנו להתעמת עם הצללים שלנו, לגלות עוצמות נסתרות ולממש פוטנציאל שאולי התעלמנו ממנו. כך אנטגוניזם יכול להפוך לסגולה נסתרת.


כי כולנו צריכים לשרוד כל מה שקורה לנו או לאבותינו. אנחנו "צריכים" כי גם לנו מגיע לחלוק את החמצן של כדור הארץ הזה. וגם לנו מגיע לנסות ולעבוד על התקוות והחלומות שלנו, בתקווה שהניסיונות והעבודה שלנו יביאו אותנו לחלומות ולחיים טובים ויהפכו למציאות, לא משנה כמה התעללות עברנו או משפחותינו ושבטנו, עדיין נסבול ונקווה לטוב.


בהיותי מודע כל כך לתכנים הרבים האלו והקשרים ביניהם עלי מתוך הדורות הקודמים, התובנות האלו גרמו לי להיות חולה ראות בגלל דעותיהם השליליות של החברה עלי ועל הצורך שלי כאדם לשרוד.


חלק גדול מהלחץ שהוא גורם לאחרים בדרך כלל הוא בזבוז מיותר של משאבים אנרגטיים. ואין לי רצון להחמיר את מצבי הנפשי או הרפואי, בהתחשב בכך שהריאות שלי מרגישות מלוכלכות. אני מעדיף לשגשג, כפי שאני יכול, מהצללים... אני רוצה למנוע התעללות באחרים, כמו כן, אני רוצה לשמור על עצמי גם ולא להתעלל בעצמי.


לא רק עבור חברה דמוקרטית מתפקדת, אלא גם עבור בריאותנו. על ידי כיבוד זכויותיהם של אחרים, אתה יכול, בטווח הארוך, לכבד גם את בריאותם. וזה חל על כל אנשים אחרים בעולם שמוגדרים כמיעוט בארצם. שכן מטרת זכויות האדם היא להבטיח גם בריאות.


אני מתמודד עם הפרדוקס המבלבל של קיומי, שנולד מרצח עם. אך נחוש בדעתי ליצור חיים של משמעות ותועלת לזולת. אני מסרב לתת למשקל ההיסטוריה לרסק את מצב רוחי.


במקום זה, אני בוחר לכבד את החוסן של אבותיי בכך שאני עדיין בוחר לחיות, למרות שאני מת מבפנים, תוך כדי צועד לקראת הצלחה, אני רואה עצמי בונה לעצמי אימפריה על ידי הרס ארועי העבר.


אני חדור מטרה ליצור ולבנות מורשת משלי -- כזו שמוגדרת לא על ידי קטסטרופה, אלא על ידי חוסן ושאיפה בלתי מתפשרת אחר חיים ששווה לחיות. בתקווה לא לתת לאיש לסמן אותי בנתונים דמוגרפיים. אני רוצה לחצוב לעצמי עתיד שבו לא תהיה לי סיבה להתייחס לפרטים דמוגרפיים כהכרחיים לעיסוק בפילוסופיה.


על ידי זה אוכל לתרום יותר לחברה שבה אני חי מאחר ולא אהיה מוגדר על פי תווית של מה שעברתי וההשפעה שיחד אתו.


מסע מערכת היוחסין המשפחתית שלי מורכבת מפרדוקס ההישרדות וניווטו לידי הצלחתי כאדם שנושא את מסע דורות אבותיו להשירדות החיים. לראות מדינות אחרות שמדגישות את השנאה מול היהודים, על ידי שריפת דגלה של ישראל, שימוש בציורים של צלבי קרס והילול אנשים מחרידים נאצים. ושיבוח לעד רצח יהודים. גורם לי לחוש תקיעות וסוג של מוות בנושאים אחרים שקשורים ועוברים מדורות קודמים.


ההשפעה שיש לאחרים על שינאה כנגד עם או אדם ששונה מהם היא מפתה מאוד אך פעולתה פוגעת בריאות האדם שכלפיו מופנה השנאה.


ומכיוון שרוב בני האדם הם כה בעלי זיכרון לטווח קצר הם אינם רואים את אשר צופן להיות, ולכן אין לי להתחבר עם אותם אנשים כאלו בעלי זיכרון קצר רואי, מבלי שהם הבינו את ההשלכות ארוכות הטווח של ויכוחים קטנוניים עם כל המעורבים בשנאה הזאת. מחלת הראות שלי לימדה אותי לחיות בהרמוניה עם עצמי ועם הסביבה. אם אין הרמוניה אין שיח.


כוחו של הצבא הישראלי, שלעיתים נתפס כבלתי פרופורציונלי, נובע מתובנה עמוקה שנכפתה עליו כבר מדורות קודמים כדי לשרוד בעולם הזה. אנחנו חיים במצב חירום מאז כניסתה של האומה לקהילה הגלובלית, כי כוח ועוצמה הוכח כפעולה אסטרטגית חשובה ביותר. ובדרך כלל מצבי החירום הללו הכרחיים להישרדות. ולכן, הפכנו לחברה צבאית.


ואני שייך למדינות שבהן הצבא הוא הערך החשוב ביותר (מיליטריסט) לא בגלל שאני תומך בגרימת סבל לאחרים, אלא בגלל שיש צורך להגיב באלימות לאלה שממעיטים בקיומך או רוצים במותך. פציפיזם קשור למי שרוצה להחליש את עצמו, ולכן מתנגד למלחמות מתוך מחשבה שזה המפתח לשלום. אבל כמו בנשק גרעיני, להיות בעל אמצעי נשק רבים כעם זהו דבר נחוץ בדרך כלל להגנה.


הצורך שלנו בעם משלנו אינו מושרש בתחושת זכאות, אלא בהתחייבות מעשית למנוע רצח עם נוסף בידי שונאינו הרבים. ההתנגדות על ידי החדרת שנאה מהרשות הפלסטינית לעמים אחרים, אף על פי שהיא מובנת, שורשית לפי אבות קודמים, ולרוב אין לה תובנות עמוקות להבין את הכוח שירשנו מהסבל הבלתי נתפס של אבותינו לאורך הדורות.


אם תקום אומה פלסטינית, אי אפשר לגבש אותה בכוח גס בלבד. היהודים היו בטראומות קשות ועמוקות אלפי שנים וזה יותר מדי, אז מגיע לנו לפעול ללא הפוגה כדי להגן על אזרחנו השנואים מעמים אחרים רק בגלל הסטטוס ה"הודי" שלא בחרו בו, כי אנחנו מדינה שעברה טראומות קשות וזה מה שאנשים תחת טראומות עושים. אנחנו יותר אלימים ותוקפניים כי נדרשנו להגן על עצמנו. ותוקפנות היא אחת הדרכים לעשות זאת.


הזיכרון הקולקטיבי מדורי קודמות של הטראומה שלנו קושר אותנו לארץ השנויה במחלוקת הזו, במיוחד כאשר שורשי הטראומה עדיין נמשכים בהווה. זה לא כדי להקטין את הייסורים הפלסטינים, שראויים למקומם גם כן, אלא כדי להכיר בכך שמעגל בלתי מוגבל של אלימות ואובדן, לא מועיל לאף אחד מהצדדים.


אולי הגיע הזמן לבחון חלופות לקונפליקט מתמיד, אלא אם כן אנחנו, ביחד, לא נקבל את המציאות הזו כדרך חיים.


****************************


(English, original)



****************************


Unborn into Identity: Reflections from a Jew by Chance


I never asked to be a Jew. No one ever requested my permission to be born Jewish and be treated as one, whatever that means in any given context. I never wanted to be seen, by default, as someone expected to follow Jewish tradition and believe in Yehovah, the original God for many believers.


I never liked being asked to say "Amen" after someone chanted a prayer, nor did I appreciate the racism I endured because my surname included "shtein." I never killed anyone, let alone Jesus, and I am not interested in the negative stereotypes associated with some within this faith, either.


And yet, I was born due to the events of the Holocaust, also known in Hebrew as the Shoa. My great-grandfather lost his entire family during that horrific time. If it weren't for that period in my people's history, perhaps I wouldn't exist at all. It is only due to his willingness to start a new family, after his first one was killed, that I am alive today, and that you have Philosocom to read.



A Legacy Forged in Genocide


My existence is forever bound to the darkest chapter in human history. The irony is inescapable: I am a product of the very genocide that sought to erase my people. You might be surprised to realize how much the death of others, allows the birth of other people, as well. Do not expect me to be apologetic regarding that ancestor's former family. This is a philosophy blog, and logic is that ruthless to both reality and to philosophers themselves.


Enoch Hirschbein lost his entire family during the Holocaust. Had he surrendered to despair, I wouldn't exist. But he chose to rebuild, to defy those who sought to extinguish our lineage. In an overarching and unintentional way, Adolf Hitler created the Rubinshtein Clan, along with countless other families and clans.


It's a disturbing realization, to know that my life is intertwined with such human evil. But it also highlights a profound truth: even from the darkest depths, resilience can emerge, and new life can be born despite the deaths of others, even of those of millions.


Anti-Semitism, that darker stain on humanity, has shaped my clan's journey in ways both tragic and defiant. It drove my ancestors to seek refuge in the Middle East, to rebuild shattered lives, and to confront adversity with unyielding determination for survival under the racist Mark of Cain the world placed on our people.


I may not embrace the label of "Jew" due to my irreligious views, but I cannot deny the impact of this heritage on my existence. It's a legacy woven with compsoed of suffering and resilience, defiance and hope. All so that I, and others, could live. This is one of the reasons I refuse to succumb to despair, and to the isolation forced by my disabilities (and virtues).


Like my great-grandmother who lost her sight to a hateful act, I bear the scars of my ancestors' trauma in my genes. Mental health challenges echo through generations, whispering reminders of the wounds inflicted upon us, leading to the realization that the impact of abuse is far, far bigger than one or few people -- but it's also impactful on those who have even yet to be born. Yet, I find solace in the strength they demonstrated, in their refusal to succumb to despair.


My path, like theirs, is marked by adversity. The woman I consider my life's adversary played a part in leading me to a life of solitude and contemplation. But even antagonists, whether evil or merely challenging, can catalyze unexpected growth. They force us to confront our shadows, to discover hidden strengths, and to realize potential we might have overlooked. This, is how antagonism can become a hidden virtue.

For we all need to survive whatever happens to us or to our ancestors. We "need" because we too deserve to share the oxygen of this Earth. And we too deserve to try and work on our hopes and dreams, in hopes that they will be made a reality, no matter how much abuse we or our families and clans would endure.


Being so aware on these many connections, I realized that I eventually became a lung patient because of how ill society is to my health. Much of the stress that it inflicts on others normally are unnecessary waste of resources. And I have no desire to worsen my mental or medical condition, given that my lungs feel dirty. I prefer to thrive, as I can, from the shadows... I wish to not inflict further abuse on others, as I wish to no longer be abused myself.


As such, respecting human rights is an imperative obligation, not only for a functioning democratic society, but also for our health. By respecting the rights of Jews, you can, on the long term, respect their health as well. And that applies to any other minority (and people in general). For the purpose of human rights is to ensure health as well.


I grapple with the paradox of my existence, born from genocide yet determined to forge a life of meaning and purpose. I refuse to let the weight of history crush my spirit. Instead, I choose to honor the resilience of my ancestors by still choosing to live, despite becoming dead inside, while carving my own path forward, building myself an empire over the rubble of past events.


I am eager to create and build a legacy of my own—one defined not by tragedy, but by resilience and the unyielding pursuit of a life worth living. I wish not let my ethnicity, nor anyone else's be a relevant feature in this. I want to carve myself a future where I would have no reason to regard demographic details as necessary for the pursuit of philosophy. Because I don't really care about my own Judaism. No. I want to be more than the past, and I want to be defined as more than the framework of my clan and society.


That way I can contribute to the world the best way I can... By aiming to become the best version of myself.


Navigating the Paradox of Survival


When you bear the weight of a history like mine, the world looks different. It's unsettling to witness those who deny the Holocaust or, even worse, praise it—praising Nazism, Hitler, and condemning those who strive to survive through adaptation and resilience. For the temptation of hatred, and its practical application, is one that can cause many ills in many ways.


And since most humans are so short-sighted, I've no desire to partake within the company of the very people who would want to be my friends, but not understand the long term implications of petty arguements on everyone involved. Living in harmony is the key to greater health. That is what my lung illness has taught me.


The strength of Israel's military, often viewed as disproportionate, stems from a hard-earned understanding of survival's imperative. We've existed in a state of emergency since the nation's induction to the global community, because strength has often proven necessary for survival. And so, we've become a militarized society.



And I am a militarist not because I support the infliction of suffering on others, but because it's necessary to violently react to those who either disregard you, or want you dead. Pacificism is for those who want to weaken themselves, thinking that is the key for peace. But as with nuclear weapons, being heavily armed as a nation is often necessary for defense.


Our need for a nation isn't rooted in a sense of entitlement, but in the practical necessity to prevent another genocide at the hands of our numerous adversaries. The various Palestinian armed resistance, while understandable, often fails to grasp the power we've inherited from the unspeakable suffering of our ancestors throughout the ages.


If a Palestinian nation is to emerge, it cannot be forged through brute force alone. We were too traumatized, so we will act relentlessly, as that what people with trauma do: We are more aggressive. We are more aggressive, because we are in a constant need to protect ourselves, and aggression is one of the ways to do so.


The collective memory of our trauma binds us to this disputed land, especially when the roots of that trauma persist in the present. This isn't to minimize Palestinian agony, which deserves its place as well, but to acknowledge that an indefinite cycle of violence and loss, benefits neither side.


Perhaps it's time to explore alternatives to perpetual conflict, unless we are, collectively, to accept this reality as a way of life.

106 views0 comments

Opmerkingen


Tomasio A. Rubinshtein, Philosocom's Founder & Writer

I am a philosopher from Israel, author of several books in 2 languages, and Quora's Top Writer of the year 2018. I'm also a semi-hermit who has decided to dedicate his life to writing and sharing my articles across the globe. Several podcasts on me, as well as a radio interview, have been made since my career as a writer. More information about me can be found here.

צילום מסך 2023-11-02 202752.png
bottom of page