Back When My Mother Almost Died -- Reflections of Gratitude

(Hebrew translation by Mr. Mandoela Svarl. English version, below)

חזרה לזמן שאימי כמעט מתה – הרהור בהכרת תודה

שלא כמוני, אימי מאמינה בכוח עליון ובגורל/מזל.

למרות שהיא עדיין חילונית. כשהייתי ילד התרופות שנטלה גרמו לטריגר שבא לידי ביטוי בתופעות לוואי  שהעמידו את חייה בסכנה חמורה ועל סף מוות.

למרות שלא הייתה ערובה לכך שהיא תשרוד. היא החלימה למרות הכל אחרי שהיא אושפזה בבית חולים בטיפול נמרץ.

אני לא בטוח שסיפרו לי את זה כילד. כנראה שלעולם לא שמתי לב לבעיה כלשהי כבן שלה.

ההחלמה שלה ממוות, הביאה אותה למצב שנראתה יותר מאמינה שהגורל שלה שמר על חייה.

הגורל שלא רק החזיק אותה בחיים אלא גם, גרם לה להפוך לאימא.

אני הבן היחיד שלה, ואולי בלעדיי הייתה חסרת תקווה להילחם נגד חוסר מזל. שמגיע אחד למיליון.

אדם ללא בן או בת זוג בחיים,  או ילד, עלול להיות חסר מוטיבציה מנטלית להילחם נגד ארוע קטלני.

אני מפחד מגדולה (כוח עליון), כי אני פוחד ליפול לאשליה.

אני לא אוהב להיראות חשוב יותר מאחרים. עקב סיכון של יהירות.

אנשים קראו לי יהיר לפני וזה לא משהו שאני אוהב שיקראו לי.

אני מעדיף במקום זאת להיות אלטרואיסט בלתי נראה ולהיות מוכן שיוכיחו לי שאני טועה. אבל אני חריג.

זה נובע בעיקר מאגנוסטיות או חוזר וודאות שיש לי בקשר לקיום האלוהים. שכנראה מרחיק אותי מהרגשת גדולה שאני באמת.

אולי אם הייתי מאמין באלוהים הייתי רואה את עצמי כמי ש"נועד" להשאיר אחריו מורשת לעולם ולכן "נועד" לגדולה.

אני לא יודע, אולי נועדתי לגדולה, אבל אגנוסטיקן אמיתי לא בטוח בקיומו של גורל/מזל.

למה? מפני שגורל נוצר על ידי אלוהים. ולא יכול להתקיים ללא בריאה.

בהנחה שאלוהים הוא אמיתי, האפשרות שאימי הייתה מתה היה סימן להערכת חייה ולתפקידה כאם.

ייתכן שאם הייתי "ייצור נחות", כשלעצמו היא הייתה מתה ואז הייתי נשאר ללא אם.

אני לא יודע מה גרם לה להחלים. היא מאמינה שזה יהוה. אלוהי אברהם, שהציל אותה שהתפללה והתפללה אליו להחלמתה.

אולי תאוריות מעניינות שכאלו יוכלו לשמש דרך לקבוע את קיומו של אלוהים.

בכל מקרה משביע רצון להיתפס חשוב מספיק בעיני אלוהים, שריחם על אימי, וחס עליה בזמן שזוועות אחרות קורות בעולם ומתרחשות על בסיס יומיומי.

יריות, רציחות, התעללות, טראומות, עינויים - כולם עשויים להתרחש מדי יום ברחבי העולם, ובכל זאת אני הבן  שאמו ניצלה, אני, שחשוב מספיק כדי שמגיע לי שעדיין יהיו לי הורים, כשיכולתי לחיות רק עם אבא ובלי אמא.

למה דווקא אני? מה יש בי שאלוהים אולי מעריך אותי יותר מאנשים אחרים שאומללים?

למען האמת, אני לא בטוח אם אני כזה מיוחד, פשוט יש לי הרבה מה לכתוב, הרבה מה להביא בנתינתי לעולם, כפי שאתם יכולים לראות בעצמכם. אני לא אתפלא אם גם למי שהוריו מתו יש הרבה מה להביא ביצירתו לעולם.

מה שכן בטוח היא הכרת התודה שלי על כך שאימי בחיים. כאשר במציאות חלופית, יכולתי להישאר ללא אימא.

אימי לא מסתירה את העובדה הזו, אז אני לא צריך לבקש את רשותה כדי להתוודות על כך. למעשה, היא מרצה את זה בפני קהל. היא משוררת ידועה במידה.

למרות זאת אני מאחל לעצמי שלעולם לא אפול לידי אשליה . גם אם המושג גדלות (כוח עליון , אלוהים) מפתה מאוד.  

פילוסוף בעל הזיות, חושב שרואה את האמת במקום שיש  בו שקר.

אולי תיאיסט יודה לאלוהות על כך שהיא מאפשרת לאמא לחיות, אבל אני לא תיאיסט, ואין לי סיבה להודות לישות שאני לא בטוח בקיומה. תהיו בטוחים, אם הייתי מאמין, הייתי מאמין בכל יום.

זה יכל לקרות לי גם כן, זה עניין של סיכון בכל בחירה שנעשה. יתכן, סיכון נדיר.

"משחק" החיים עצמו הם סיכון. ואפילו הבחירות הבריאות ביותר שאנחנו יכולים לעשות, כמו נטילת תרופות, יכולות להוביל  תוצאות הירות אסון.

גם אם אימי הייתה מתה, וגם אם היא תמות במקרה שמצב כזה יחזור, אני, בסופו של דבר, עם כל הצער והצער, אמשיך לעבוד כרגיל באתר הזה. אני אדאג לכך שהעבודה שלי תיעשה על הצד הטוב ביותר. באיכות הגבוהה ביותר.

מגיע לה לחיות, למרות חוסר ההגינות שבקיום. במיוחד בגלל שאין הרבה צדק בעולם הזה, אני מוכן נפשית  לאבד כל אדם מהיקרים לי במידה וימות.

כשאנחנו חיים אנחנו בוחרים בעצבות. אני בוחר ביגון וחוסר רחמים. בוחר להיות חסר רחמים בעיקר כלפי עצמי, עוזר לי לגרום לחיים להיות סבילים יותר, וקלים יותר.

הקבלה וידיעה  שכל אדם שקרוב אלי ימות, באם אני רוצה בזה או לא. כל מה שניתן לעשות הוא להתאבל עליהם לאחר מותם.

אולי לסבל, ולהיעלמותם של אלו שיקרים לכם, יהיה יותר נסבל. אף אחד לא חיי לנצח. המוות הוא עיניין של זמן. נצלו את המוות, כדי להעריך את הזמן המוגבל שלכם ושל אחרים בממלכה שבה כך היצורים החיים הם בני תמותה כברירת מחדל (אלא אם הוכח אחרת).

*****************************

(English, original)

(Background music)

Unlike myself, my mother is a believer in divinity and destiny, even though she is still secular. When I was a child, her meds triggered a rare, one-in-a-million side effect that put her in grave danger and on the brink of death. Even though there was no guarantee that she would survive, she recovered anyway after being hospitalized in the emergency room.

Being a child, I'm not sure if I was told about this, and perhaps I never actually paid the attention this issue deserved as her son. Her recovery seems to have made her more faithful, to the point of believing that it was destiny that preserved her life—the destiny of not only being alive, but also of being my mother.

I'm my mother's only son, and perhaps, if it weren't for me, she would have had less hope to fight back against the fatal, one-in-a-million chance. A person without a partner or child might have less motivation to mentally fight back against such fatal occurrences.

I fear greatness, you see, because I fear falling into delusion. I don't like being seen as more important than others, due to the risk of arrogance. People have called me arrogant before, and it's not something that I like to be called. I prefer, instead, to be a relentless altruist and be prepared to be proven wrong, but I digress.

It is specifically due to my agnosticism, or my uncertainty of divinity, that probably keeps me away from feeling greater than I might actually be. Perhaps, if I believed in divinity, then I would see myself as someone who is "destined" to be here, "destined" to leave a legacy to the world, and thus, "destined" for "greatness."

I don't know, maybe I am destined for greatness, but a true agnostic would be uncertain of destiny as well. Why? Because destiny is made by divinity, and cannot exist without creation. Perhaps, if divinity is true, then my mother's possible death was a "sign" to make her "appreciate" her life and her role as a mother to me as well. Perhaps, if I was a "lesser being," per se, she would have died, and then I would have been left motherless.

I don't know what caused her to recover. She believes it was Jehovah, the Abrahamic God, that saved her as she prayed and prayed for recovery. Perhaps such anecdotes can serve as a way to determine the existence of godhood? Either way, it is nice, even as an agnostic, to be seen as important enough by a divine being to spare my mother, while other horrors in the world occur on a daily basis.

Shootings, murders, abuse, traumas, torture—all may happen daily across the world, and yet it was I whose mother was saved; I, who is important enough to deserve to still have parents, when I could have lived only with a father and without a mother.

Why me? What is within me that possibly makes divinity appreciate me more than any other of one's unfortunate counterparts? I'm not sure if I'm that special, to be honest. I just have a lot to write, a lot to communicate to the world, as you can witness yourselves. I wouldn't be surprised if those whose parents died also have much to produce.

All that is certain is my gratitude for still having a mother, when in an alternative reality, I could have been left without one.

She doesn't hide this fact, so I don't need to ask for her permission to confess this. In fact, she lectures it to audiences. She's a moderately-known poet.

Still... I wish that I wouldn't ever fall to delusion, even if the concept of greatness is very tempting. A delusional philosopher is an incompetent seeker of truth, who sees truth where there is falsehood. Perhaps a theist would thank divinity for allowing one's mother to live, but I'm not a theist, and I have no reason to thank an entity whose existence I'm uncertain of. Rest assured, if I was a believer, I would have, every single day.

This... this could happen to me, as well. It's only a matter of chance. With any choice we make, there could be any rare risk. Life itself is a "game" of Risk. And even the most healthy choices we can make, like taking meds, can come with a horrible cost of deadly risk.

Even if she died, and even if she will die by this chance returning, I, with all of my grief and sorrow, will resume, eventually, working as usual on this site. I will see it through that my work in this life will be done as best as it can.

She deserves to live, despite the unfairness of existence. Specifically because there isn't much justice in this world, I am mentally prepared for any of those who are dear to me, to die.

When we are alive, we choose grief. I choose both grief and ruthlessness. Choosing ruthlessness, especially towards myself, makes life easier to bear, knowing and accepting that anyone close to me will eventually die whether I like it or not. All that's left to do is to prepare to grieve them, once they pass away.

Prepare to suffer, and the the vanishing of those who are dear to you will be more endurable. None live forever. Death is only a matter of time. Utilize death, to appreciate the limited time of you and others in this realm where all living beings are mortal by default (unless proved otherwise).