An Attempt to Define the Self -- The Flashlight Theory

(French Translation by Mr. Roland Leblanc. Hebrew and English Translation, Below)

Une tentative de définition de soi : la théorie de la lampe de poche

Dévoilement de la lampe de poche intérieure

Nous pouvons être définis comme des lumières de conscience, des faisceaux dirigeant la conscience, illuminant le paysage de l’existence, avec toutes ses couches. Imaginez nos corps physiques comme les boîtiers de lampes de poche, abritant l'énergie vibrante qui nous permet de naviguer et de comprendre la réalité de l'espace et du temps. Et c’est grâce à notre intelligence que nous sommes capables d’étendre notre compréhension des choses mêmes que nous illuminons avec notre conscience. Plus notre intellect et notre intuition sont faibles, plus il est difficile pour cette illumination de la réalité d’être efficace. L’effort combiné de notre cognition est ce qui permet un certain degré de compréhension, qui pourrait lui-même être accru grâce à l’application des apprentissages tout au long de la vie.

Contrairement aux objets externes, qui restent baignés passivement dans notre lumière interne, nos pensées, émotions et croyances ne sont pas des entités indépendantes. Ce sont des reflets dynamiques projetés par la lampe de poche de notre être, tourbillonnant dans le champ intérieur de notre conscience, et susceptibles de changer non seulement par le monde extérieur, mais également par cette illumination. C’est cette capacité à réfléchir et à poser des questions, à partir de nos impressions sur notre monde et sur nous-mêmes, qui conduit à la fascinante construction illusoire que nous appelons l’ego.

Comme avec notre cerveau, qui change constamment en raison de son potentiel neuroplastique, nous sommes par essence les architectes de notre identité, construisant et démantelant constamment des structures mentales, incorporant et séparant les expériences internes et externes par rapport à l'idée de qui nous sommes. Lorsque ce processus d’illumination mentale est endommagé, cela peut conduire à des crises d’identité et même existentielles, comme dans le cas d’un personnage de fiction que j’ai analysé une fois, appelé Metal Sonic. Ce processus ressemble beaucoup à une communauté érigeant des murs et construisant des bâtiments, forgeant une identité collective en façonnant l’environnement qui les entoure.

Et tandis qu’une lampe de poche ordinaire met simplement quelque chose en lumière, la lampe de poche mentale qu’est l’être humain est dans un état constant d’interaction avec ce qu’il met en lumière (ou conscience). Cette interaction ne doit pas nécessairement être une interaction sociale, car même le processus même de compréhension, comme lors de la lecture de cet article, est une interaction entre le cerveau et ce qu'il éclaire en lui-même.

Pour citer le philosophe américain Mortimer J. Adler :

« À proprement parler, toute lecture est active. Ce que nous appelons passif est tout simplement moins actif. La lecture est meilleure ou moins bonne selon qu'elle est plus ou moins active. Et un lecteur est meilleur qu’un autre dans la mesure où il est capable d’une plus grande gamme d’activités de lecture. Pour expliquer ce point, je dois d'abord m'assurer que vous comprenez pourquoi je dis qu'à proprement parler, il n'y a pas de lecture absolument passive. Cela ne semble être le cas que contrairement à une lecture plus active.

Personne ne doute qu’écrire et parler soient des entreprises actives dans lesquelles l’écrivain ou l’orateur fait clairement quelque chose. Cependant, beaucoup de gens semblent penser que lire et écouter sont entièrement passifs. Aucun travail n'est à effectuer. Pour eux, lire et écouter signifie recevoir une communication de quelqu'un qui la transmet activement. Jusqu’à présent, ils ont raison, mais ils commettent ensuite l’erreur de supposer que recevoir une communication équivaut à recevoir un coup, ou un héritage, ou un jugement du tribunal. - Extrait d'un article Linkedin de Rupak Shah

On ne peut donc pas dire que la lecture n'est pas une activité entièrement passive si un certain degré de compréhension est requis. Et la compréhension n'est pas complètement une capacité, mais aussi une activité qui peut être réalisée et même améliorée, comme dans l'exemple des nombreuses activités qui peuvent être maîtrisées.

Cette métaphore de la lampe de poche intérieure nous invite à transcender les limites de l'ego. En reconnaissant la nature illusoire des frontières auto-construites, nous pouvons adopter la nature fluide de l'expérience sans avoir à vivre d'expérience en expérience (c'est à dire, à court terme), alors que nous pouvons certainement développer et améliorer le processus d'illumination de notre compréhension ( qui peut être considérée comme la somme de nos types cognitifs).

En fin de compte, nous ne sommes pas nécessairement les prisonniers des murs qui entourent notre conscience, mais de la lumière rayonnante qui illumine à la fois la « cage mentale » et le monde au-delà de l’esprit. C'est une « lumière » qui peut également les briser, ouvrant de nouvelles voies à la fois dans le cerveau et en ce dont nous sommes capables.

Les humains sont donc des « lampes de poche » complexes à plusieurs niveaux qui peuvent convertir ce qu’ils perçoivent en une synthèse de compréhension.

Récupérer soi-même au-delà des objets

La tendance à s’identifier aux objets externes et internes – emplois, réalisations, émotions et même à notre propre corps – naît souvent d’une capacité, peut-être innée, à voir également au-delà d’eux. Ces objets, éphémères et en constante évolution, deviennent les structures sur lesquelles nous construisons l' « ego », ce sentiment éphémère de soi, qui peut facilement être réduit en utilisant à la fois la logique et des erreurs logiques telles que le sophisme de la victoire.

Mais c’est là que réside le paradoxe : tandis que ces objets dansent dans et hors de nos vies, le vrai soi, l’observateur de tout cela, reste constant, un phare constant dans la réalité chaotique et en constante évolution. Ce soi constant persiste jusqu’à ce que tombe le rideau final, la séparation du monde à la mort, qui est la seule chose certaine que nous pouvons techniquement accepter. C’est pourquoi s’accrocher trop étroitement à des objets spécifiques, ou même à des personnes, peut être un appel à participer à des dépendances inutiles. Il n’est pas garanti qu’ils soient à nos côtés jusqu’à notre dernier souffle. Personne, ni rien ne l'est.

Nous n’avons que nous-mêmes, notre capacité à mettre les choses à la lumière de notre compréhension et la certitude que les deux prendront fin. Ce sont les trois seules choses dont nous pouvons être entièrement assurés dans cette réalité.

En tant que tel, le soi et ses processus d’illumination mentale ne peuvent être diminués que par la mort elle-même. Tout autre objet d'association, aussi précieux soit-il, est sujet au changement, à la perte, voire à l'éradication complète.

Un emploi peut être perdu, une richesse peut disparaître, des relations peuvent se dissoudre – ces expériences, bien que transformatrices, ne peuvent pas toucher l’essence de qui nous sommes. Ils ne sont que le paysage changeant sur lequel notre véritable lumière brille et observe.

****************************

(Hebrew translation by Mr. Mandoela Svarl. English version, below)

חשיפת האור הפנימי

אנחנו יכולים להיות מוגדרים על ידי הארת התת מודע, מודעות- ממוקדת על ידי נס, אנשים מאירים את אור הקיום עם כל השקרים. תדמיינו את הגוף הפיזי שלנו כאור זוהר מואר שמחפש אנרגיה בעלת תדרים. המאפשרת לנו להבין ולערוך את המציאות של הזמן והמקום. וזה על ידי אינטליגנציה שגורמת למימוש והבנת כל דבר שאנחנו מאירים באמצעות המודעות שלנו למצבים , לאנשים, לזמן ולמקום.

ככל שהאינטליגנציה שלנו והאינטואיציה שלנו נמוכים יותר , קשה יהיה לממש מציאות מוארת להיות אפקטיבית וניתנת למימוש. מאמץ מצד הקוגניציה שבנו הוא זה שמאפשר מידה מסוימת של הבנה. שזה מעודד למידה לאורך כל שנות החיים. בניגוד לאובייקטים חיצוניים שנשארים פאסיביים , אנו מוארים על ידי

מחשבותינו, רגשותינו ואמנותינו שאינם גוף פיזי עצמאי.

הדינמיקה שמשפיעה עלינו הם ההשתקפויות שמציגות את האור המואר בנו, מסתובבים ומתערבבים בתוך המודעות החסרה שלנו, המיועדת להשתנות לא רק על ידי נסיבות עולם חיצוניות. אלא גם על ידי הארה פנימית מתוכנו.

היכולת הזו שניתנה לאנשים לשקף את האחר ולשאול שאלות, תוך שימוש בהתרשמותם מעולמם ומעצמם, היא שמובילה למבנה האשלייתי המרתק שאנו מכנים אגו. כמו עם המוח שלנו, המשתנה ללא הרף על ידי הפוטנציאל הנוירו פלסטי שלו, אנחנו למעשה, אדריכלים של הזהות שלנו, בונים ומפרקים כל הזמן את מבנה הנפש שלנו, המשלב ומפריד חוויות פנימיות וחיצוניות ביחס לרעיון של מי אנחנו. כאשר תהליך ההארה הנפשי הזה נפגע, זה יכול להוביל ל"משבר זהות" ואפילו למשבר קיומי, כמו במקרה של דמות בדיונית שניתחתי פעם אחת, בשם Metal Sonic.

תהליך זה דומה מאוד לקהילה המקימה הפרדה בינה ובין קהילות אחרות על ידי חומות ומבנים, ומגבשת זהות קולקטיבית על ידי ידיעת תחומים משותפים, שמעצבת את הסביבה. בעוד פנס רגיל רק מאיר את הדרך, הפנס המנטלי הוא העצמי בתוכו של האדם נמצא במצב מתמיד של אינטראקציה עם מה שהוא מביא לאור (או מודעות). קשר זה בין החיבורים באדם בעצמי ובאור שבו זו לא מחייב אינטראקציה חברתית. שכן אפילו עצם תהליך ההבנה, כמו בעת קריאת המאמר הזה, הוא אינטראקציה בין המוח לבין מה שהוא מאיר לעצמו.

כמו בציטוט מפיו של מורטימר ג"יי אדלר:

"בקפדנות, כל הקריאה פעילה. מה שאנו מכנים מעשה פסיבי הוא פשוט פחות אקטיבי. הקריאה טובה יותר או גרועה יותר לפי שהיא פחות או יותר פעילה. וכל קורא נותן ערך אחר ומשמעות שונה למה שקרא. כדי להסביר את הנקודה הזו, אני חייב קודם כל להיות בטוח שאתם מבינים למה אני אומר שבצורה מדויקת, אין קריאה פסיבית לחלוטין. כל אחד מפרש שונה וזה נראה כך רק בניגוד לקריאה פעילה יותר.

כשם שאנחנו אינינו מטילים ספק בכך שכתיבה ודיבור הם פעולות אקטיביות, שבהם הכותב או המדבר עושים משהו בברור. יחד עם זאת ישנם אנשים שחושבים שקריאה והאזנה הינן פעולות פסיביות לחלוטין. כשאנו מדברים על יצירת תקשורת בין אנשים , אנשים חושבים על קריאה והקשבה כדבר חשוב מאוד ביצירתה של תקשורת. איש לא מטיל ספק שכתיבה יכולה להיות דרך של תקשורת.

ההנחה שתקשורת בכתב היא סבילה. היא הטעות. כי היא כמו תקשורת פעילה על ידי דיבור והקשבה. והיא פיזית. כמו לקבל מכה, להיות חלק מעם, או לקבל פסק דין מבית המשפט".

מתוך מאמר של לינקדאין מאת Rupak Shah.

אנשים אינם מטילים ספק בכך שכתיבה ודיבור הן פעולות אקטיביות פיזיות, שבהן הכותב או המדבר עושים משהו פיזי ברור. ולמרות זאת, נראה כי אנשים רבים חושבים שקריאה והאזנה (הקשבה) הן פסיביות לחלוטין. אין צורך לבצע פעולה פיזית. לסיכום, אנחנו לא, באמת, שבויים של החומות שבנינו במבצר

במוח שבתודעה שלנו, אולם האור הזוהר שמאיר את ה"כלוב הנפשי" וגם את העולם שמעבר

לנפש.

זה אור שיכול לשבור אותנו כבני אדם וגם לגרום לנו לפתח נתיבים חדשים בתוך מוחנו ולמה שאנחנו מסוגלים לעשות כל אחד לפי תבונתו. בני אדם הם, מאין "פנסים" מורכבים, רב שכבתיים, שיכולים להמיר את מה שהם תופסים לסינתזה של הבנה.

קרקוע ה"אני העצמי" מעבר לאובייקטים.

היכולת שאולי אפילו מולדת שיש בנו כאנשים גורמת לנטייה להזדהות עם אובייקטים חיצוניים ופנימיים. כמו עבודה, הישגים, רגשות, שמירה על גופינו. מאפשרים לנו לראות ולהרגיש פיזית ונפשית מעבר לכל יצור אחר שחי. אובייקטים שאנו רואים ומרגישים חולפים ומשתנים ללא הפסקה, הופכים למבנים שעליהם אנו בונים את ה"אגו".

טעיות לוגיות שיוצר האדם קורות מפני שהראיה משתנה באדם. והפירוש שמביא שונה כל הזמן. בהתאם

לסיטואציות ולזמן. הכל משתנה, הפרדוקס הוא שרק העצמי המתבונן בתוכנו נשאר קבוע. מגדלור יציב בסביבה שמשנה ללא הרף. המוות הוא פעולה טכנית שקורית ורק היא דבר שאנו יודעים בוודאות שיקרה.

לא יודעים מתי ואיך אך יודעים שזה יקרה. וזה הסיבה שרואים בהצמדות לאדם מסוים או חפץ מסוים או מקום מסוים מאין תלות. למרות שאיש לא מבטיח לנו שיהיו איתנו עד נשימתנו האחרונה. או אם בכלל יעמדו לצידינו שנצטרך אותם. יש לנו רק את עצמנו, את היכולת שלנו להביא דברים לאור ההבנה שלנו, והוודאות שבסופו של דבר הכל מסתיים, החיים, והתובנות. והוודאות ששני הדברים יסתיימו היא הדבר

השלישי שאנחנו כאנשים יכולים להיות בטוחים בהם לחלוטין במציאות הזאת.

ככזה, גם את העצמי וגם את תהליכי ההארה הנפשיים שלו, לא ניתן למזער. ולהפוך לערך מופחת מאשר הגדרת המוות עצמו. כל אובייקט אחר של התאגדות, יקיר ככל שיהיה, נתון לשינוי, אובדן או אפילו מיגור מוחלט.

עבודה יכולה להסתיים , עושר יכול להיעלם, מערכות יחסים יכולות להתמוסס - חוויות אלו, למרות שהן משתנות, אינן יכולות לגעת בליבה של מי שאנחנו. הם רק הנוף המשתנה שלעומתו האור האמיתי שלנו זורח ומתבונן.

********************************

(English version)

(Background music)

Unveiling the Inner Flashlight

We can be defined as lights of consciousness, awareness-directing beams, illuminating the landscape of existence, with all of its layers. Imagine our physical bodies as the flashlight casings, housing the vibrant energy that allows us to navigate and understand the reality of space and time. And it is through our intelligence that we are able to expend our understanding of the very things we illuminte with our awareness. The lower our intellect and intuition is, the harder for this reality-illumination to be effective. The combined effort of our cognition is what enables a certain degree of understanding, which itself could be increased as well with the application of lifelong learning.

Unlike external objects, which remain passively bathed in our internal light, our thoughts, emotions, and beliefs are not independent entities. They are dynamic reflections cast by the flashlight of our being, swirling within the inner field of our awareness, and are prone to change not only by the external world, but by this illumination as well. It is this ability to reflect and ask questions, ousing our impressions of our world and ourselves, that leads to the fascinating illusory construct we call the ego.

Like with our brains, that are constantly changing by their neuroplastic potential, we in essence, we are architects of our identity, constantly building and dismantling mental structures, incorporating and separating internal and external experiences in relation to the idea of who we are. When this mental illumination process is damaged, this can lead to identity and even existential crises, as with the case of a fictional character I analyzed once, called Metal Sonic. This process closely resembles a community erecting walls and constructing buildings, forging a collective identity by shaping the environment around them.

And while a regular flashlight merely brings something into light, the mental flashlight that is the human being is in a constant state of interaction with that which they bring to light (or awareness). That interaction doesn't necessarily have to be a social interaction, as even the very process of understanding, like when reading this very article, is an interaction between the brain and what it illuminates to itself.

To quote the American Philosopher, Mortimer J. Adler:

“Strictly, all reading is active. What we call passive is simply less active. Reading is better or worse according as it is more or less active. And one reader is better than another in proportion as he is capable of a greater range of activity in reading. In order to explain this point, I must first be sure that you understand why I say that, strictly speaking, there is no absolutely passive reading. It only seems that way in contrast to more active reading.

No one doubts that writing and speaking are active undertakings, in which the writer or speaker is clearly doing something. Many people seem to think, however, that reading and listening are entirely passive. No work need be done. They think of reading and listening as receiving communication from someone who is actively giving it. So far they are right, but then they make the error of supposing that receiving communication is like receiving a blow, or a legacy, or a judgement from the court.” -- From a Linkedin article by Rupak Shah

You therefore cannot say that reading isn't a passive activity entirely if some degree of understanding is required. And understanding isn't completely a capcity, but also an activity that can be done and even improved, as with the example with many activities that can be mastered.

This metaphor of the inner flashlight invites us to transcend the limitations of ego. By recognizing the illusory nature of self-constructed boundaries, we can embrace the fluid nature of experience without having to live from experience to experience (AKA, short-term), when we certainly can expend and improve of the illumination process of our understanding (which can be seen as the sum of our cognition types).

Ultimately, we are not, necessarily, priosners of the walls enclosing our consciousness, but the radiant light that illuminates both the "mental cage" and the world beyond the mind. It's a "light" that can break them, as well, forging new paths in both the brain and in what we are capable of ourselves.

Humans are, therefore, complex, multi-layered "flashlights" that can convert what they perceive into a synthesis of understanding.

Reclaiming the Self Beyond Objects

The tendency to identify with external and internal objects – jobs, achievements, emotions, and even our own bodies – is often born of an ability, perhaps an innate one, to see beyond them, as well. These objects, transient and ever-shifting, become the structures upon which we construct the "ego," that fleeting sense of self, which can easily be reduced using both logic and logical fallacies such as the Victory Fallacy.

But here lies the paradox: while these objects dance in and out of our lives, the true self, the observer of it all, remains constant, a steady beacon along the ever-changing, chaotic reality. This constant self persists until the final curtain falls, the parting from the world at death, which is the only certain thing we can technically accept. This is why clinging too tightly to specific objects, or even people, can be a call to partake in unnecessary dependences. They are not guaranteed to be by our side until our final breath. No one and nothing is.

We only have ourselves, our ability to bring things into the light of our understanding, and the certainty that both will end. These are the only three things we can be assured of entirely in this reality.

As such, both the self and its mental illumination processes, cannot be diminished by anything less than death itself. Any other object of association, however cherished, is subject to change, loss, or even complete eradication.

A job can be lost, wealth can vanish, relationships can dissolve – these experiences, while transformative, cannot touch the core of who we are. They are merely the shifting scenery against which our true light shines and observes.