The Escape from the Self (Or: Why I'm not Important/"Great")
Updated: Mar 17
Hebrew translation by Mr. Mandoela Svarl. English version, below.
הבריחה מה"עצמי" (או למה אני לא חשוב /"נהדר")
תובנות העצמי על ידי ניתוח ביקורתי והבנתו בצורה בהירה
האמונה להבנת ה"עצמי" יכולה להיות מובנת בצורה פרדוקסלית לשני פנים. והוא דורש סוג של פירוק והרכבה מחדש. למושג זה שהיינו דבקים פה. ה"עצמי" הוא אינו שייך רק לרגשות של בושה, פגיעה עצמית או השלכת אשליות שיש בנו על אדם אחר. ככל שאנחנו מתבגרים אנו מקבלים מודעות והבנות מבוססות יותר בדברים שהשקענו בעבר וחשבנו שכיום יביאו לתועלת אך החשיבות כיום בהם היא פחותה ממה שהייתה בעבר.
המסע שאני עברתי היה אחד של יציאה מ"מקלט" של בורות שנוחה עבור נפשי. הבנתי שאני כאדם קיים וייחודי הוא אולי לא משמעותי ומעשי מבחינת החברה שבה אני חי. כיום. בעבר' הכתבות שאני כותב לא הביאו תועלת לאנשים אחרים. מאחר ועיניהם היו סגורות למציאות. ככה, גם אני הייתי נאיבי למציאות ולתחושת העצמי של מי שאני.
כאשר התבוננתי בעצמי בפנים, ההתייחסות שלי ל"עצמי" מבפנים הפכה יותר נגישה עבורי. כדי לתאר את עצמי השתמשתי בחוויות שלי והצעתי טיעונים הגיוניים ועידיות אישיות מחוויות שלי בהתבוננותי פנימה. זה לא היה מתוך אגו. אלא על הבנה חדשה לגבי העולם. וצורת ההבנה שלו לדברים. בהתאם לזמן. ולמשמעות שמייחס להם כל אחד.
למרבה הצער, כאשר חשתי בדידות פיזית היא העצימה את ההתבוננות שלי פנימה. כאשר אין מחקרים חיצוניים לגבי תובנות פנימיות של אנשים שנמצאים לבד. מצאתי את עצמי מרותק ל"כלא" בתוך המוח. מנסה בצורה מוגבלת , לצאת מהכלא ולברוח ממנו על ידי התפלספות פורה ומפרה שאני עושה על ידי האתר שלי.
בתקופת עייפות הטבח שבמוחי, שבה האינטלקט שלי נפגע. חוסר ידיעה ונכות, בלתי צפויה שינתה את חיי, הדבר הוביל אותי למגבלות שהפריעו להתפתחות שלי. הרגשתי לכוד, ואולי מנקודת מבט מסוימת, הייתי לכוד. הרגשתי כבול בתוך מלכודת במוחי. מלכודת שבה האמת אינה ניתנת. בתחומים מסוימים ובזמנים
מסוימים. אך היא שומרת עלי מנאיביות ומדריסת זכויותיי. ומעניקה לי ערך ומשמעות כמי שאני.
במשך חיי, נאיביות ללא ספק הגבילה את נקודת המבט שלי. את דרך החשיבה שלי, למשל שאין כזה דבר רוע טהור באנושיות, רק להוכיח טעות דרך המעשים. מסע זה של גילוי ה"עצמי" הוא תהליך מתמשך של התפשטות שכבות, התמודדות עם מגבלות, ובסופו של דבר, בניית עצמי יותר אותנטי וכנה. כזה שלא מתכחש למציאות. דקונסטרוקציה עוסקת בהשלכת הגולם, גם אם זה אומר לרדת אל החושך של המציאות הזאת על ידי פסק דין בעל שיפוט נקי של הקיום. פירוק התמימות על ידי אומץ של ניתוח האמת.
המסע שלי לתוך העצמי התחיל בשינוי השם שלי. השם "תום" הרגיש לי כשם מיושן, חסר ערך וחשקתי בהתחלה חדשה. השם החדש שלי "תומאסיו", נקבע על ידי בגלל המשמעויות הכפולות שלו: הוא גם יותר מתום ב3 אותיות. זה שם שנותן לי יותר תובנות להבין יותר לגבי תמימות . מעצם זה שהוא יותר מ3 אותיות. והשם תום בעברית פירושו הוא תמימות, סוף. זה שם שקורא לאדם להסתכל מעבר לנאיביות והתמימות של העצמי (ומעבר לעצמי בכללי).
האם תמימות היא משהו שבאמת צריך לעודד? לשבח? נשאלת השאלה איפה ההקפדה האינטלקטואלית שאומרים לך משהו כמו "אתה חושב יותר מידי, בגלל זה הראש שלך חם"? לוגיקה כזאת מעידה על חוסר הגיון. במציאות המוח שלנו חם יותר משאר הגוף שלנו. יריאת כבוד היא רגש שבו החוויה היא בעלת ערך. אבל היא רק התחלה של חשיבה ולא תחליף למחשבה ביקורתית. השוואת חשיבה ליצירת טמפרטורה חמה במטרה להצדיק איוורור בחורף גובלת בהונאה עצמית.
כאשר רוצים לחקור את האמת על המציאות זה דבר שמחייב יותר מסתם מבט נדהם. הפעולה של היראה דורשת תשאול קפדני ונכונות לערער על הנחות יסוד. כשאתה רוצה לחקור את האמת אתה יכול לגלות שאוזניות מגבירות את החום במוח שלך. זה בגלל שהם לוכדות חום ולחות. המפתח להתגבר על רגש
התמימות הוא לפקפק במה שהתמימות מציגה לך. זה בתורו יאפשר לך לחפש ידע ולהפוך אותך לחכם יותר, וכך, להפוך ליותר "תומאסיו" מאשר "תום" כביכול.
לתקופת הילדות יש את הקסם שלה, אבל זו לא אוטופיה אידיאלית. העצמאות מוגבלת, הפגיעות לכוחות חיצוניים גבוהה, ומטח הרעש המתמיד בתוך מערכות החינוך יכול להיות מכריע. הנאיביות, לעומת זאת, לא הכינה אותי לעמוד בפני הצעקות הנוראיות שעשו לי טראומה במשך 13 שנים. כאשר למדתי בבית ספר.
חלק מהאנשים עשויים לעשות אידיאליזציה לתקופת הילדות, כמהים לחזרת תקופת הילדות לפשטות הנתפסת בגלל סיבות הקשורות להטיית הנוסטלגיה. עם זאת, פרספקטיבה זו מתעלמת מהמגבלות של הנוער. לכן, כשמבינים את האמת, עלינו ללמוד לצמוח מעבר לגרסאות העכשווית שלנו בתוכנו. שכן העצמי שבו אנו כלואים אינו רק הזהות שלנו, אלא גם מקור הידע שלנו על העולם. וכאשר כלי הידע אינו מוכשר דיו הוא ראוי לבנייה מחדש, ולפרוץ את הגבולות הנוכחיים שלו.
הכוח המתמשך של רעיונות
התבטאויות גרנדיוזיות הן לא הסגנון שלי. אני כותב, אבל מחוץ לעבודה שלי, סביר להניח שאני לא מוערך כפי שאני. זו הסיבה שאני מאמין שלכתיבה שלי יש משמעות גדולה יותר משלי. אלו הם הממצאים שלי לעולם, שהם תוצאה של נכונותי להוכיח שאני טועה ולפקפק באמונותיי הנוכחיות. כפי שהטלת ספק גורמת לראיית מציאות חדה ונכונה.
עם המאמרים הללו, אני בורח מ"הכלא" שבתוכי, אל המילים שאתם קוראים ומופיעים על המסך שלכם. אני עושה זאת כדי לברוח רחוק יותר מהעצמי, לעתים קרובות אני מתנתק מהפילוסופיה שלי. שכן אני מאמין שהרעיונות עצמם צריכים לקבל עדיפות על פני מי שכתב אותם. באופן אידיאלי, ההודעה מהדהדת ללא קשר לשליח. אחרי הכל, תחום הפילוסופיה מיועדת לקוראי פילוסופיה, לא בשבילי.
הנה המצב הבעייתי: הבנת המאמר עשויה לגרום להארות הדברים בעיניכם ובעיני הכותב. מה שייתן משמעות לכותב. זה קשר סימביוטי. ללא הסבר מתאים, כמו לומר שאני לא באמת משתמש בתוכן סמוי, בין השורות, הכוונות שלי מסתכנות בפירוש שגוי של מאמרים, כל אחד יראה את זה בצורה שונה לפי מה שרוצה לראות.
למרות שאני לא משתוקק לאישורכם או חיבתכם, הרצון הסופי של עורך מאמרים הוא להיות מובן. המטרה שלי היא לא לשכנע אותכם בזוהר שלי, אלא להבטיח שהרעיונות שלי יגיעו אליכם כמתוכנן. כוחו של סופר אינו טמון בהשפעה המתמשכת של יצירותיו. תנו למילים לדבר בעד עצמן, גם אם הקול שמאחוריהן נותר לא ידוע יחסית. כך או אחרת, זה גם איך אפשר לברוח מלהיות כלואים בתוך העצמי - בכך שהעצמי מובן כפי
שהוא על ידי העולם. באמצעים נאותים: כפי שהתכוון הכותב.
לסיכום:
הסטיגמה שניתנת ל"פילוסוף" לא אמורה להשתוות אוטומטית לחשיבות עצמית. רעיונות, לא כותרות, הם הנכסים האמיתיים של המרדף הזה, שניתן להשיג ולהחליף.
בסופו של דבר, המסע המופנם הזה אינו עוסק בהאדרה עצמית, אלא בטיפוח תובנה. על ידי בחינת העצמי, אני יכול לחדד את העדשה שדרכה אני רואה את העולם ולחלוק איתכם את התובנות הללו. על ידי ספק בעצמי, אני יכול לברוח מהמגבלות הנוכחיות שלו, וכך להרחיב אותם לאופקים רחבים יותר. ניצול העצמי הזה וכישוריו הוא הדרך שבה אדם יכול לתרום לחברה ולעצמנו.
בואו נעבור מעבר לקידום האישיות שלנו בלבד. אחרי הכל, הכוח, הידע שאתם מחפשים, טמון ברעיונות עצמם, לא בכלי הנושא אותם. הכלים רק מתכננים, מאחסנים ומחלקים. אז, קראו את המילים שלי, עסקו בהם, ויחד נוכל לחקור את מעמקי החוויה האנושית יותר מאשר אחרת.
שכן השבר הגדול ביותר של הכלא הנפשי אינו בריחה מגבולות העצמי, אלא שימוש בו כדי לפתוח הבנה עמוקה יותר של העולם שאנו חיים בו.
*********************
(English version, here)
********************
Self-Discovery Through Deconstruction
The path to self-discovery can be a paradoxical one, paved with the dismantling of the very self we once clung to. This destruction isn't about self-harm or shame, but, rather, a shedding of illusions. As we mature and embrace a more grounded perspective, the realization often dawns: Our individual importance, both in the grand scheme and sometimes in our own lives, may not be as central as we once believed.
My own journey has been one of exiting a "shelter" of comfortable ignorance. I've come to understand that my own singular existence may not be as practically significant as I once thought. My writings, massive in amounts, weren't driven by a grandiose sense of self. They were, in a way, naive attempts to utilize philosophy as a tool to dismantle my own naivety.
Turning inward, the self became my most accessible point of reference. I used my experiences as case studies, offering logical arguments and personal testimonies. This wasn't about ego, but about a functional approach to understanding the world.
Unfortunately, physical solitude amplifies this introspection, in the absence of researching external sources. Confined by the "prison" of my mind and limited physical experience, philosophizing became my productive escape during my reaping fatigue era, where my intellect was compromised.
Ignorance and a disability, unforeseen and life-altering, have further restricted my agency. I felt trapped, and perhaps from a certain perspective, I was. Either way, even after overcoming it, as a truth-seeker, I see no value in clinging to naivety.
Throughout my life, naivety has undoubtedly limited my perspective. I used to think, for example, that there is no such thing as true evil in humanity, only to be proven wrong using research.
This journey of self-discovery is a continuous process of peeling back layers, confronting limitations, and ultimately, building a more authentic, truthful self. One that does not deny reality. Deconstruction's about the shedding of the cocoon, even if it means descending into the darkness of this reality by my verdict of being.
Deconstructing Innocence and Embracing Growth
My journey began with a name change. "Tom" felt like a worn-out shell, and I craved a fresh start. My new name, Tomasio, was picked by me because of its dual meanings: It is both more than Tom in both amount of letters, which also symbolizes the fact that it's more than innocence, just like it's more than 3 letters only (And Tom In hebrew means innocence/naivety). It's a name that calls for one to look beyond the the naivety of the self (and beyond the self in general).
Is naivete truly something to be lauded? Where's the intellectual rigor in being told something like "you think too much, that's why your head is hot"? Such logic is nonsensical. In reality our brains are hotter in such a way it would be considered a fever in the rest of the body.
Awe is a valuable experience, but it's just starting point, not a substitute for critical thought. Equating thinking with generating enough heat to justify a fan in winter borders on self-deception. True exploration of reality necessitates more than just an awestruck gaze; it demands rigorous questioning and a willingness to challenge assumptions.
As such, you might find that using a certain type of headphones would increase your brain heat. That's because they trap heat and moisture. The key to overcome innocence is to doubt what it presents to you. This in turn would allow you to seek knowledge and make you smarter, and thus, become more than innocent/naive ("More Tomasio than Tom", so to speak).
Childhood has its charm, but it's not an idealized utopia. Independence is limited, vulnerability to external forces is high, and the constant barrage of noise within educational systems can be overwhelming.
The naivete, however, didn't equip me to resist the horrible yells which traumatized me for 13 years.
Some may romanticize childhood, longing for a return to its perceived simplicity due to reasons related to the nostalgia bias. However, this perspective ignores the limitations of youth. Therefore, in the name of understanding the truth, we must learn to grow beyond our current versions of ourselves. For the self in which we are imprisoned in is not only our identity but also our source of knowledge about the world.
And when a tool for knowledge is too incompetent, it deserves to be reconstructed, and have its current limits breached.
The Enduring Power of Ideas
Grandiose pronouncements aren't my style. I write, but outside of my work, I'm likely unremarkable. This is why I believe my writing holds greater significance than myself. These are my findings to the world, that are a result of my willingness to be proven wrong and to doubt my current beliefs.
With these writings, I escape from the prison within me, to the words which you read and appear on your screen. To escape further from the self, I often detach myself from my philosophy. For I believe the ideas themselves should take priority over the author. Ideally, the message resonates regardless of the messenger. After all, Philosocom is for philosophy readers, not for me.
Here's the problematic situation: Understanding the writer can illuminate the writing, and vice versa. It's a symbiotic relationship. Without proper explanation, like saying that I don't really use subtext, my intentions risk being misinterpreted.
While I don't crave your approval or affection, a writer's ultimate desire is to be understood. My goal isn't to convince you of my brilliance, but to ensure my ideas reach you as intended. The power of a writer lies not in the enduring impact of their creations. Let the words speak for themselves, even if the voice behind them remains relatively unknown.
Either way it's also how one can escape from being imprisoned within the self -- by being properly understood by the world. With properly means: As the writer intended.
Conclusion
The label "philosopher" shouldn't automatically equate to self-importance. Ideas, not titles, are the true assets of this pursuit, to be gained and exchanged.
Ultimately, this introspective journey isn't about self-glorification, but about fostering understanding. By examining the self, I can refine the lens through which I view the world and share those insights with you. By doubting the self, I can escape from its current limitations, and thus expand it to broader horizons. Utilizing that self and its skills is how one can contribute to society and to ourselves.
Let us move beyond the mere promotion of personality. After all, the power, the knowledge which you seek, lies in the ideas themselves, not the vessel that carries them. The vessels merely devises, stores and distributes. So, read my words, engage with them, and together, we can explore the depths of human experience further than otherwise.
For the greatest break of the mental prison isn't escaping the confines of the self, but using it to unlock a deeper understanding of the world we inhabit.
