(Note: the date mentioned in this article, never came into fruition... once more)
On the fourtheenth of June,
I'll advance my master plan.
My nose will be fixed,
In the name of oxygen.
And the danger that might follow,
And the need to only breathe,
From my mouth, for several days,
Does not matter to me.
A new era,
Where I will be released, finally free.
But her smiling figure,
Which haunts my mind;
While she is enjoying herself,
My fatigue is far from kind.
I trusted her, you see,
In my great stupidity.
I lost a lot of emotion,
They might never return,
But in the name of vengeance,
I shoved them away of my motion.
I lack, any empathy to the follow:
To my enemies, the beast is Tomasio.
בארבע עשרה ליוני, אתקדם ברלוונטיותי. מסדרונות אפי יתוקנו, בשם נשימתי. והסכנה, האפשרית, והצורך לנשום בפי, למשך, ימים שלמים, לא משנה, לי.
עידן, חדש, בו לא אהיה אסיר בביתי. ודמותה, החייכנית, הרודפת את ראשי; בזמן, שהיא חוגגת, תשישותי, אותי מייסרת.
בטחתי, בה, בטיפשותי הרבה.
המון רגשות אבדו לי, אולי לא ישובו, אבל בשם נקמתי, העפתי אותם מדרכי.
אין לי להם, זרזיף אמפטיה: לאויביי אהיה לחיה.
